יזם הגבינות.
לפני זמן, הכרתי יזם ברוך כישרונות, שנהג לאסוף ממכלי האשפה של המרכולים בצפון תל אביב את הגבינות שהושלכו – משהו שקשור לתאריך תפוגה או עובש וחיידקים, ולמכרם (לא לפני מניפולציה חפיפה מאוד), בדוכן בשוק הכרמל, בתור גבינות ביבוא אישי.
ברבות השנים, היזם הפך ליבואן גבינות הכי גדול בארץ.
על המעשייה הזאת אפשר לבנות פרדיגמה מורכבת של תיאוריות, ומהם לגזור שאלות ותשובות, שקשורות בעיקר לתכונה אוניברסאלית של ה"מין הנבון":להאמין במה שרוצים ללא שום קשר למה שעינינו רואות.
אני מניח, שלפני סוחר הגבינות המוכשר, היו כמה פילוסופים שדנו בשאלה הזאת, ואפשר שאותו סוחר כלל לא היה ראשון במודל המסחרי שבאמצעותו הפך לעשיר מאוד, אולם הדיון שלנו אינו בעניין של קריירות פיננסיות, אלאבתבונה האנושית, שבעיני לפחות מומחשת במידה המיטבית ביצירת מופת של קרלו קולידי, הגאון האיטלקי, שהצליח באגדת ילדים תמימה למראה על ילד העץ, פינוקיו, להכיל דיון ממצא באופיו של האדם, של הרע והטוב, האמת והשקר ותוצאות המפגש שלהם ביום יום.
רק בדבר אחד חרג קולידי מתיאור מדויק של היום יום, הדאוס אקס מכינה שלו אופטימי מדי ותלוש מן המציאות.
הפיה שלו אמנם סקסית מאוד. (וכאן אני נזכר בניסיונות העקרים שלי להציץ מתחת לחצאיתה של המורה בתיה, סוג של פיה בעיני בעת הרחוקה ההיא, שעלה לי בהשעיה של כמה ימים מבית הספר היסודי בקיבוץ ובאבן פינה לדימוי המאוחר יותר של המופרע המקומי, כמו שיש בכל קיבוץ, אחד לפחות, אבל למה זה אני שצריך למלא את המשבצת).
אני מבטיח לכם שזו פוזיציה שקשה לבנות עליה פרדיגמות מכל סוג שהוא, אולם בכל שנותיי, כי רבות, מעולם המציאות לא סיפקה לי אירוע שיזכיר בהתנהלותו את אחיזתה של הפיה בגורלו של ילד העץ וההיפוך שהעניקה לו לבסוף, להיות פתי אנושי, כמונו, שיתרונו העיקרי על פני בובת העץ, הוא יכולתו לחוש בכאב כמו גם בעצב גדול מאוד, ושניהם מיותרים לגמרי.
***
על קונספט הפיה ועל התחושה של להיות גולם ביום יום.
הפיות של היום אינן באמת פיות.
יש אמנם "כמו פיות" בלי סוף ואפילו יש תכניות טלוויזיה ייעודיות עבורן, שבהן הן מפזזות, הן כאייטם והן כמגישות, אולם אם תנברו קצת ביכולות של ה"כאילו פיות", תגלו שמדובר בוורסיה בלתי מוצלחת ונשית של פינוקיו לפני ההיפוך דווקא.
אולם בניגוד לו, הן נעדרות סקרנות ולא כל שכן, את ייצר הרפתקנות, אשר אמנם הביא על פינוקיו את כול הצרות, כמו גם אילץ בסופו של דבר את הפיה להעניק לו את מתת האנושיות.
אז אחרי שהרסתי בפרק הזה את קונספט הפיה במציאות הפוסט מודרנית שנתקענו בה, אני פונה לדיון בגולם, או "איך זה להיות גולם בכלל ובעיקר ביום יום".
מקורו של מוטיב הגולם בהגיוגרפיה* היהודית. יצר אותו המהר"ל מפראג, על מנת למנוע עלילות דם נגד היהודים, שהיה תחביב מאוד פופולרי של הצ'כים הסימפטיים במאה השש עשרה.
לשם האיזון, חשוב לציין שככלל, עלילות היו חביבות על אוכלוסיית אירופה בעת ההיא ולא רק בהקשר שלנו, אלא למעשה בשורה שלמה של הקשרים דתיים ואתניים, וסופו של ה"מועלל", על פי רוב, היה לא ממש טוב.
בעיני, להיות גולם זה לדבוק באמת - הרי זה מה שהיה חקוק על מצחו של הגולם באתיות מודגשות, (ואם איש חכם כמו המהר"ל ייצרו, הרי של"חיקוק" הזה במקום כל כך מרכזי בפרונט שלו, יש על בטוח כוונה מובהקת).
והעניין הזה של אמירת אמת כל כך בעייתית בעת שלנו, עד שחוקרי המוח והנפש המציאו פתולוגיה שמתארת אותו - יחד עם עוד מאות מחלות נפש חדשות, שהמשותף לכולן, שהן מפריעות למרבית הקולגות להתנהל בסגנונו של פינוקיו, כלומר להיות בובות עץ רודפות התנסויות והרפתקאות נטולות תחושות ורגשות ונעדרות תבונה או יכולת מזערית להפנים את מה שקורה בסביבה הקרובה והרחוקה שלהם.
כך האמת לא רק בלתי תקינה, אלא גם מאוד מזיקה ומפריעה להתנהלות ה"סבבית" של הרוב, שמעדיף אותה, את האמת, מקסימום במשורה, כלומר מוכן להקדיש לעניין העצוב הזה, של האמת, מקסימום יומיים, (שלושה אם נוסיף את הפן הדתי), בשנה.
***
על האמת ומה מסתתר מאחוריה.
הבעיה הכי גדולה באמת, היא האמת. כלומר ההודאה בכך, שמה שמסתתר מאחורי האמת זו האמת ורק האמת ושום דבר זולתה.
יש עם הקביעה הזאת – בעיני, סוג של אקסיומה, שלל בעיות ובאספקטים שונים של תקינות, עניין, והיזק מסוגים שונים ובעיקר, שאמירתו עומדת בסתירה מוחלטת עם החוויה הכי בסיסית של האדם, האנושיות שלנו.
הרי את אי האמת המצאנו אנחנו.
לא יעלה על הדעת שארמדיל, או להבדיל הבונובו, (הכי מקורב אלינו), ישקר בעניין כלשהו.
בשביל מה לו?
יותר מזה, אין לו את היכולת לשקר, כי עיניו מעבירות למוחו את מה שהן רואות ולא את מה שהן רוצות לראות, כמו שזה קורה אצלנו.
כלומר מדובר במרכיב של מותר האדם, ביכולת שמבדילה אותנו משאר בעלי החיים, ואם זה כך, צריך לשאול, לשם מה אנחנו זקוקים לו?
ההנחה הכי בסיסית בתיאוריות אבולוציוניות, שהן פונקציונליות ואין בהן שום מקום להטיה אידיאולוגית, מוסרית ואו הן נעדרות יעד מוגדר כלשהו, שהוא נחלתנו או בידיעתנו.
אין בהן טובים או רעים, יש מקסימום מקריות או אי סדר והוא מוחלט, נטול פניות ונשלט על ידי הארעי בלבד, לכאורה ללא יד מכוונת.
וכאן בדיוק מקומו של השקר.
איך יתמודד הייצור התבוני, ההגיוני, הטוב לכאורה, (או הרע, אותו הדבר בהיבט הזה, הרי הם נפגשים בסופו של יום ונהיים היינו הך), אם חוסר הוודאות של המציאות היום יומית, שהיא הוודאות היחידה, הסופית, של הסופיות, של המוות שלו, או חדלונו שהוא גם חדלוננו, ושל כל מה שהכיר, עד לסיום שהוא אפילו לא אפילוג, שהוא מוחלט יותר משחר של יום חדש, שגם הוא אינו מובטח לגמרי?
אם לא באמצעות השקר.
בונובו אינו מודע לסוף שלו, מבחינתו היום יום נצחי, מה שהיה היום יהיה גם מחר, בעת שהמחר אמנם מעורפל אולם מובטח לגמרי.
במצב כזה, לשם מה השקר.
אולם אני, או אתה, שמודעים בכל רגע נתון של חיינו לחדלון, זקוקים למפלט עד רגע האמת, גם אם הוא ווירטואלי לגמרי.
***
ולפואנטה בסוף.
כמו בסיפורו של המהר"ל והגולם מפרג, כך גם הכיתוב הזה נגמר בהעדר מוחלט של נחרצות, (כך זה בדיאלקטיקה, סוג של טנגו בלתי סקסי).
המהר"ל, ששכח** להמית את הגולם לקראת "שבת קודש" כהרגלו, (ולהשיבו לחיים בימי חול), נאלץ לרדוף אותו בחוצות עירו, עד שאיתרו בבית הכנסת "אלטניושול", ושם, באכזריות בלתי הולמת של יוצר מול יצירתו, הוא הוציא ממנו את רוח החיים לתמיד, לנצח.
וזה הגולם, התנפץ לרסיסים, ואלה התפזרו בעליית הגג של בית הכנסת ומונחים בו עד היום הזה, (או שכן או שלא, דיאלקטיקה אמרנו).
ואיך המית כבוד הרב את יצירתו?
ובכן, על מצחו של הגולם היה "חקוק": "א.מ.ת", אמת.
הסיר הרב את האות הראשונה, את ה"אלף", ונשאר רק "מת".
כמה נקי, כמה פשוט.
להזכירכם, שככול הנראה יש קשר כלשהו בין האמת לבין המוות וזה אפילו נכון על קוצו של "י'וד" – או קיצו של ה"אלף".
גם אצלי, גם אצלכם.
כולה הבדל של אות, של האות הראשונה, של ההתחלה שיוצרת את הסוף והיא אתך למן הרגע שבו נולדת.
אתה יכול להתכחש לו עד הסוף, אבל הסוף יגיע בוודאות של מה שנחקק על מצחו של הגולם.
*סיפור תולדות הקדושים
**האם יעלה על הדעת שהרב אלישיב, או קוק או אלילים אחרים, (ואולי קדושים, כמו אלה של הנוצרים?), ישכח משהו?
כותב, מבקר ומייחל.
